close
הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
 
לרשימת המאורסים המלאה >>
יעקב רבלין - דין וחשבון
אבי בלום - בית ספר לפוליטיקה
לכל המבזקים
חדשות אחרונות חדשות אחרונות

הבלוג של המשפיע מענדל ראטה: גם החילונים מודים: המגזר החרדי מאושר יותר

בצעירותו התתחבט המשפיע הרב מענדל ראטה בשאלה: האם חייהם של החרדים טובים יותר או שמא חייהם של החילונים מאושרים יותר • סדרת סיפורים וחוויות הוכיחה לו יותר מכל: החילונים מתקנאים באורח החיים החרדי • 'הבלוג של המשפיע' בפרק של גאוות יחידה

21
הדפס

הסתיים לו חג הפסח. כל הכלים נארזו ונעטפו היטב, החמץ חוגג בגדול, ו...הסתיימו החגיגות. כל הנסיעות, האירועים, ההצגות, הקומזיצים, הסעודות, היינות, הבשר והדגים וכל מיני המטעמים. חזרנו אל הימים האפורים והשגרתיים. איש איש אל עבודתו ולימודיו. מתחילים ימי השגרה: לחם עם ממרח בבוקר, וכרוב ממולא באורז בצהריים. שבוע שלם שלא העזנו לחשוב על המאכלים האלו, אבל אך הגיע רגע מוצאי החג... איך שהתנפלנו על החמץ. ככה זה, כאלו אנחנו. עדיין מחוברים לחומר קצת. בכל אופן, היה קשה קצת כל הפסח עם המאכלים הלא שגרתיים והדי מגבילים. זה המחיר הכבד, כנראה, ששילמנו על היציאה מארץ מצרים, שבוע של הגבלות, ממש לא קלות. ועדיין, אנו קוראים לחג הזה 'זמן חרותינו'. האמת, לפעמים אני תוהה לעצמי, איך בדיוק מתקשר השם הזה ׳זמן חרותינו׳ עם חג שכולו הגבלות? כל מקום עם המנהגים שלו, וכל משפחה עם החומרות שלה: יש שאין אוכלים מאכלים חלביים, יש שלא אוכלים סוכר ושום תבלין, האשכנזים לא אוכלים קטניות כלל, ורבים נוהגים שלא לאכול בכלל מאכלים של אנשים אחרים אלא מהבית. אין חג שיש לו חומרות כה רבות כמו חג הפסח, ובדיוק לחג זה אנו קוראים בשם ׳זמן חרותינו׳?

האמת שהשאלה קצת יותר גדולה: כל החג הזה, המבוסס על נס יציאת מצרים, שזו היא בעצם היציאה מעבדות לחירות, יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה, הפכנו לעם יהודי שומר תורה ומצוות ומתנהל עם למעלה משש מאות מצוות, איסורים והגבלות, כריתות ועונשים, חוקים ומשפטים ומעצורים רבים לכל מיני נטיות לב אשר אנו נולדים איתם, היכן בדיוק היא החירות, בזה שיצאנו ממצרים והפכנו לאומה עם כל כך הרבה הגבלות ואיסורים? במצרים היינו בארץ חופשיה מאיסורים, הארץ הכי מתירנית בעולם, הכי חופשיה, ויצאנו אל המדבר בשביל לקבל עול גדול וענק של שש מאות ושלוש עשרה מצוות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, הלזאת ייקרא חירות?

כשהייתי בחור צעיר הייתי שומע רבות מפי הדרשנים והמשגיחים, שהחופש הכי גדול זה ׳ללמוד תורה׳. וכי לא כך אמרו חז״ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". החופש והכיף הכי גדול זה לשמור תורה ומצוות. זה החופש האמיתי, כך הם היו אומרים לנו. טוב, כמובן שקיבלתי את הדברים בתמימות לב, ולמדתי בהתמדה גדולה עד לב השמים. עד שהגיע גיל ההתבגרות, שם התחלתי לשאול את
עצמי שאלות שונות על החיים. פתאום התחלתי לגלות עולם. תפסתי, פתאום, שאני שייך לקבוצה קטנה של אנשים מאמינים המפוזרים על פני כמה ערים בארץ: בני ברק, ירושלים, אשדוד, בית שמש, ביתר, ואולי עוד כמה קריות. ואני עוד חשבתי שאני מנהל את העולם, יא טמבל שכמוני. כולם סביבי עושים חיים משוגעים, נהנים כל רגע, חיים ונהנים בטירוף, אוכלים את כל מה שנכנס לפה, נוסעים לטיולים להודו על נהר הגאנגאס ולדרום אמריקה על נהר האמזונס, מועדונים, ברים וריקודים. ששון ושמחה. ואני, דפוק, יושב לי בתוך בית קטן, מתייסר בנקיפות מצפון על כמה רגעים של כישלון רוחני. מה אני צריך את כל זה על הראש. החילונים האלו, הם עושים הרבה יותר כיף מאתנו, ואנחנו עוד מתגאים לומר שאנחנו הכי מאושרים בעולם, ו"לך תסתכל על החילונים כמה שכולם עצובים ומדוכאים ולוקחים כל היום כדורים"... בגיל מסוים הפסקתי להאמין בתמימות לכל מה שאמרו לי אי פעם, ורק שאלתי את עצמי כל הזמן: איפה באמת נמצא האושר היותר גדול? בחיים עם גבולות ואיסורים, או בחיים המתירניים, חסרי הגבולות?

לפני חודש בערך זה היה. נסעתי עם מונית בתוך בני ברק, עם נהג חילוני. מאחורה ישב עוד בחור חסידי שהתלווה אלי. חזרנו מאיזה קומזיץ. כדרכי בקודש, ודרכם של חרדים רבים בקודש, פתחתי בשיחה קלה עם הנהג. הרבה חרדים אוהבים את האתגר הזה. שיחות עם נהגי מוניות חילונים. יש את האלו שעושים את זה בשביל להרגיש שיש לנו מה למכור יותר מהם, ויש את אלו שעושים את זה ממקום הפוך: בשביל להרגיש שהם כאילו מחוברים אל מה שקורה במדינה ולא ממש מנותקים. אבל זה בכל אופן מה שעשיתי, התחלתי לדבר אתו. פתאום שאלתי אותו שאלה: "תגיד, איך נראה לך יותר כיף לחיות, כחילוני או כחרדי?". הוא ענה לי על המקום, בלי להתבלבל: "ברור, כחרדי". שאלתי אותו: "למה, איך זה יכול להיות. אתה הרי כרגע חופשי לגמרי, מותר לך כביכול הכל, אין גבולות של כשרות או צניעות, אין גבולות לכל היצרים הקדמונים והפראיים של האדם, והנך יכול כל שניה לעשות חיים כיפיים מטורפים. במה בדיוק הנך מקנא בנו?". הוא ענה לי: ״תקשיב, אתה חושב שזה ככה. אבל בתכל'ס, החיים המתירניים מביאים לך מלא אכזבות בחיים. אתה מתרגל לכל התאוות והיצרים, ורוצה עוד ועוד, ואין לך כבר את הכיף הזה שהיה ברגע הראשון, וגם אינך יכול למלא את כל התשוקות באמת כי הם לא נגמרות למעשה אף פעם, תמיד יש תשוקה לעוד יותר. ואז בשלב מסוים אתה כבר רוצה משהו אמיתי, חיים עם משמעות מסוימת, אבל אין לך משהו שבשבילו תחיה, אין לך אתגר אמיתי שסביבו תחיה את החיים שלך. כל המשמעות שנשארה לך זה רק ללחום את המלחמה של ״החזק - שורד״, ורוב החיים זה אכזבות, חוץ מקצת רגעים פה ושם, ואחרי זה אתה מת, ובשביל מה חיית? אבל אתם יש לכם הגבלות, יש לכם אמונה ומשמעות לחיים, יש לכם סיבה למה לחיות. זה רק הצעירים שלכם שחושבים שהעולם הגדול הוא יפה וקורץ, אבל הוא לא טומן שום דבר אמיתי בקרבו, זה רק נראה ככה מבחוץ. רק אתם, החרדים, יש לכם קצת בעיות אחרות, אבל זה פחות חשוב עכשיו״. אלו, בערך, היו מילותיו של מיודעינו הנהג.

האם זה אכן אמת? אולי הוא סתם היה נהג ממורמר, נהג מונית שעובד קשה לפרנסה שלו וחושב שהדשא של השני ירוק יותר? האם החילוני המצוי לא נהנה מהחיים המתירניים שמוצעים לו בחיי היומיום? טוב, אז תשמעו סיפור מעניין. סיפור שקרה לי לפני שנתיים בדיוק. זה היה בחודש אייר. אני זוכר את התאריך? כי זה היה כמה ימים אחרי יום העצמאות. יום העצמאות ׳נדחה׳ זה היה אז. לא אאריך בכל הרקע, אבל הייתי אז בתקופה סוערת ולא קלה בחיי. לא ישנתי אז מדי הרבה בלילות. באותו לילה עליו אני מדבר, החלטתי שאני הולך רגלית אל חוף הים באשדוד, צעידה של כארבעים דקות. לנשום קצת אויר צח, לראות את הגלים השקטים והגדולים, להירגע קצת. מי נמצא בלילה בשעה מאוחרת, בערך בשעה שתיים - שלוש? ריק לגמרי, בדרך כלל. מה ששכחתי שזה היה במוצאי יום העצמאות, בו כל המדינה חוגגת ריקודים, ודגלים וחינגות ליליות. אז אני הולך והולך, ומתקרב אל החוף השקט. ופתאום, היכן שהוא ליד החוף, אני שומע קול אדיר של מוזיקה רועשת יוצא מתוך איזה אוהל. שאלתי את עצמי: מה זה הדבר הזה, באמצע הלילה, מה זה יכול להיות. הלכתי לכיוון של המוזיקה. אני רואה אוהל גדול, ומציץ לרגע פנימה. טוב, לא ממש רוצה לפרט מה שראיתי שם. היו שם מאות צעירים שרקדו ריקודים לצלילי המוזיקה הרועשת והלוהטת , אבל ה׳ ישמור, ריקודים מעורבים. זו הייתה פעם ראשונה שנחשפתי לדבר כזה. הלב שלי הפסיק לרגע לפעום. ידעתי שאסור לי להמשיך לעמוד שם. היה לי רגע של ניסיון קשה.

ופתאום, פתאום אני רואה מול עיניי, כמה מאבטחים חילונים מבוגרים שעמדו שם ליד איזו רכב צהוב כזה של שמירה, הם קופצים אלי במהירות, ומנסים לומר לי משהו. רק שהם התביישו לרגע להגיד לי את זה. אז מישהו מהם ניגש ואומר לי, כאילו בשם החבר שלו: "הוא אומר שלא כדאי שתעמוד פה. אל תישאר פה. זה לא בריא לנשמה שלך. זה לא טוב, לא בריא! לא בשבילך״. הייתי המום. ראיתי על הפנים איך שבער להם שאני אלך משם. הם כל כך פחדו אם איחשף למה שקורה שם. שאלתי אותם בתמימות "מה זה מה שקורה פה?", והם ענו לי: ״אלה חגיגות של יום העצמאות, אתה יודע, ככה זה אצל הצעירים פה״. הם כל כך התביישו במה שהולך שם. משהו בנשמה שלהם הבין שלי אסור לרגע להיות שם ולפגום בטוהר הזה שאנחנו מחזיקים בו. לפגום את הטוהר הזה שיש לנו, שבו אנחנו מחזיקים את כל העולם. משהו בהם הבין את זה ברור, ללא צל של ספק.

סיפור נוסף, גם היה באשדוד. זה כבר היה לפני כמה שנים טובות, בשבת בלילה. לא היה לי כוח ללכת לשום 'טיש' חסידי, ובמקום זה החלטתי לטייל קצת באשדוד, עיר גדולה ויפה. עד שאני מגיע לאיזו פינת רחוב בשכונה חילונית, ואני רואה קבוצה של צעירים יושבים סביב שולחן מול איזה קיוסק, אוכלים ומדברים. החלטתי לגשת אליהם ולנסות לדבר איתם. אולי אצליח לעשות איתם שיחה מעמיקה על יהדות. אני מדגיש שזה ממש לא תפקיד של כל אחד. בשביל דבר כזה צריך להיות מחושל מספיק, עם בשלות נפשית וידע מספיק ומדויק, אבל זה מה שעשיתי אז. ניגשתי אליהם, ועצרתי לידם. באותו רגע אני מבחין שבתוך החנות יש מסך גדול, כנראה מסך טלוויזיה, והצעירים יושבים וצופים בו. לפני שאני מספיק לקלוט מה הולך שם, קופץ פתאום בעל הקיוסק אלי, אדם שנראה כבן ששים או שבעים, רחוק מלהראות צדיק הדור או משהו כזה, והוא מתחיל לצרוח עלי: ״לך מפה״!!! לך, לך מפה!! אתה כמו כל החברים שלך שבאים לכאן בשבת בשביל לצפות בכל התועבה הזאת, לך, לך מפה!!!" איזה בושות היו לי. ברחתי משם מהר וכל הלב שלי רועד מההזדעקות הפתאומית שלו. אני הולך הביתה ואני שואל את עצמי: רבונו של עולם, מה פשר הדבר הזה? היהודי הזה, מוכר כנראה מאכלים לא כשרים, צופה כל הזמן בהבלים שמרצדים מולו במסך, נראה איש בוהמה שלא חסך מעצמו כל מיני תאוות ומילוי תשוקות ויצרים, מה בדיוק הוא מזדעק, מה בער לו אם אעמוד ואצפה לרגע במה שהוא כל החיים שלו מסתכל? ממה נפשך, אם זה לא טוב לדעתו, אז למה הוא כן חי ככה, ואם זה כן טוב לדעתו אז למה לי זה אסור? ועוד בכזה מין זעזוע הוא צעק, כזה מין פחד, כזה מין קול מפחיד שמעתי יוצא מתוך הנשמה שלו: "מה אתה מחפש פה, זה לא המקום שלך!!". כמו צעק: "לך, לך, אנחנו זקוקים לקדושה שלכם, אל תחללו לנו גם את זה, ואזי לא יישאר מאתנו שום דבר". ממש יכולתי לשמוע זעקה כזו מסתתרת בתוך המילים שלו.

סיפור אחרון: זה היה לפני כחודש בלבד. הוזמנתי על ידי ידיד קרוב בירושלים העוסק בקירוב לבבות, לבוא ולראות מקרוב את פעולותיו הברוכות במוסד שבנה. אחד מהדברים שהוא עושה זה שהוא מקרין על מסך גדול משחקי ספורט, כך שאלו הנערים החפצים לראות ספורט יוכלו לראותו באותו מבנה ולא יצטרכו ללכת למקומות מפוקפקים שונים. ובכן, הגעתי למקום בשעה הנקובה, והיות שלא ידעתי היכן בדיוק נמצא ידידי בעל הבית, ניסיתי להיכנס לבד אל אותו אולם בו נמצא המסך. ברגע שאני מנסה לפתוח את הדלת, מבחין בי בחור העומד שם ואומר לי מיד: ״לא לא, זה לא בשבילך. רואים פה גם בנות, זה לא בשבילך״. חשב, כנראה, שמולו עוד בחור חרדי שמנסה דרך אחרת בחייו קצת, רק שהלבוש הרבני הזה אמר לו משום מה שהבחור התמים הזה שמנסה להיכנס לא צריך לראות פה דברים חדשים.

ובכן, הסיפורים הללו, מביאים בקרבי מסקנה אחת דומה: כל יהודי מתגעגע להיות קדוש. גם החילוני המצוי, אינו חושב שהחיים המתירניים מביאים לו יותר אושר, להיפך: הוא מקנא בזה הגיבור, שמסוגל להתאפק ולחיות חיי קדושה וטוהר. אלא שהוא מרגיש כבול ליצריו וחושב שכבר אינו מסוגל אחרת, ובדיוק להיפך, הוא חש שדווקא אנו אלו שחיים את חיי החירות, בכך שלא התרגלנו אל החיים המתירניים הכובלים את האדם אל יצריו הנמוכים. הוא יודע בליבו היטב שדווקא החיבור עם התורה והמצוות, החיבור עם הריבונו של עולם ועם הקדושה, זוהי החירות האמיתית, זוהי היציאה ממצרים, מהעבדות אל התאוות הנמוכות של מצרים, אל החירות של הקדושה והטוהר. רק לפני זמן לא רב כתב לי נער נושר על מצבו, ואני מעתיק את לשונו במדוייק: ״תזכור רק דבר אחד: הנוער הזה (הנושר) הוא שביר הרבה יותר ממה שהוא נראה. אנחנו יכולים לשחק אותה שטוב לנו וכו'. הכל שטויות. אתה יודע שהיום הנחתי תפילין אחרי חודשיים שלא הנחתי והתחילו לזלוג לי דמעות. ז׳תומרת, שאם תראה אותי, אני יכול 'לשחק אותה' קשוח עם ביגוד יפה וסמארטפון שנשלף כל רגע מהכיס כדי 'לראות מה השעה', אבל בעצם, בתוך תוכו, כל אחד מאיתנו שבור. השאלה היא כמה קליפות של שנאה עוטפות את השבר הזה. את זה התפקיד שלך ושל שכמותך לגלות את זה. מאמין בכם כל כך״. זה לשונו של אותו נער, שאין לי מושג מה איתו כרגע.

הוא כתב לי את זה אחרי ששלחתי לו את אחד הפרקים הקודמים מהבלוג, פרק על שינוי מסלול בעולם הישיבות (פרק 14). זה אותו בחור עליו כתבתי בפרק ההוא, על המעברים שהוא עבר עם אי ההתאמה במסלולי הלימוד לפי הקצב שלו. אוי, כמה שהוא מתוק הבחור הזה. כמה שהוא עבר בחייו וסך הכל חיפש את נשמתו, את האור שלו, את האושר שלו, חשב שהוא נמצא בכיוון השני, אבל חטף את אכזבתו בפרצוף בכאב רב. כמה חבל לי על אותו נשמה טהורה. גם בלי הכיפה הוא נראה כל כך קדוש וטהור, כל כך צמא לאהבה ולטוב, כמה חבל. לפעמים, בגלל שאנחנו מלחיצים מדי, ובמקום לתת תחושה שלהיות יהודי זה כיף וזה לחיות חיים משמעותיים מלאי הנאה עם גבולות נכונים, אנו נותנים להם תחושה הפוכה: שלהיות יהודי זה חתיכת עול קשה, ומה לעשות - זה התפקיד שלנו וזהו, אין ברירה אחרת. ואז הם הולכים לחפש בבורות הנשברים, עד שליבם נשבר לרסיסים כי הם לא מוצאים גם שם את סיפוקם. אוי, כמה שזה שובר את הלב.

אלוקים גדול. פתאום יש לי אהבה כל כך גדולה אל כל בניך אהוביך. הלוואי ואזכה לגעת בליבם של אלפי בניך אבודיך המחפשים את דרכם בעולם, מחפשים אחרי האושר, מדמים למצוא אותו באשליות שווא הנוצצות להם, ואינם יודעים כי הנוצץ ההוא אינו אמיתי כלל וכי האושר האמיתי נמצא דווקא בלחיות עם משמעות, עם התגברות, עם קדושה. הלוואי ואזכה גם אני לחיות תמיד עם האמת הזאת. והרי לפעמים גם הלב שלי מושך אותי אל הכיוון האחר ואומר לי: "צא החוצה, לך תראה את העולם הגדול והיפה, כולם עושים חיים". אבל טעמה של הנפילה, כה מר הוא, כה מרחיק את הנשמה. תן לי את הכח, אלוקים גדול, להיות תמיד קדוש, לחיות תמיד את הבהירות הזאת, כמה שטוב להיות קדוש, כמה שטוב להיות טהור, להיות קרוב, קרוב אל הקדושה, עם עיניים ופנים קדושות, ועם לב שמתגעגע רק לדברים קדושים וטובים.

אולי יעניין אותך גם
פתח את כל התגובות   הוסף תגובה
תגובות    
חרדי זה אחד שלומד תורה בעיון . או בעל הספקים גדולים בבקיאות עם הבנה.  
ברגמן 10:05 20/04/2017

מי שלא עושה את זה הוא לא חרדי נקודה.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
1
 
     ברגמן ,ממש הערה מטופשת ופרימיטיבית נקודה ! חרדי זה מי שלומד או מי שמקיים ? בער ! (ל”ת)
 12:02 20/04/2017
 
     הוא צודק , אז מזה חרדי שחור לבן ???? אני מסכים עם כל מילה שלו (ל”ת)
 02:33 21/04/2017
 
     אמת. יש הרבה עומק במה שאתה אומר (ל”ת)
דניאל 12:15 20/04/2017
 
     מעולם לא היה נראה לי שהחילונים מאושרים ! מעניין למה הרבה חרדים חושבים שההוללות שלהם משמחת ?  
מוזר 12:19 20/04/2017

אבל גם החרדים הם לא גוש של אושר !

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
 
טור רדוד  
קיבוצניק מהצפון 10:14 20/04/2017

אצלנו "חילו ו"דתי חיים ביחד נפלא בו לבקר לא מתחרים למי יותר טוב!!
אתה מרגיש צורך כזה להגן על הזהות שלך בהשווה מול חסרונות הזולת זה סימן שאלה גדול
ב לבקר אותי בקיבוץ שריד
ב

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
2
 
יש לי חבר שהינו פסיכיאטר, הוא לא חושב שהמגזר החרדי מאושר יותר.....  
פסיכיאטר 11:06 20/04/2017

דווקא המגזר החרדי מספק לחברי הפסיכיאטר שפע פרנסה ותעסוקה .....

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
3
 
נער הייתי וגם זקנתי וראיתי הרבה מקבצי נדבות חרדים...  
שריר 11:26 20/04/2017

,,וכולם מאושרים. שהרי אם יצפו לאושר, יתאכזבו ויהיו עצובים, אין השכלה אין שכל, אין שכל אין דאגות, אין דאגות, מאושרים כל הזמן.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
4
 
אושר הוא לא נחלת מגזר מסויים  
 12:33 20/04/2017

אושר מגיע משלמות עצמית. מעשיה ממאמץ וסיפוק.
אדם שיש לו יעד ותכלית יכול להיות מאושר.
שום דרך להפוך אדם למאושר. רק העשיה והסיפוק העצמי יהפכו אותו למאושר.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
5
 
אוהב אותך ר' מענדל  
 12:41 20/04/2017

לו הייתי מכיר אותך לפני החתונה שלי, הייתי מאוד רוצה שתברך את אחת הברכות בחופה, וגם שתבוא לשבע ברכות. בע"ה אתה רבי של הגאולה!!! עלה והצלח! אשריך!!

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
6
 
כל מילה בסלע (ל”ת)
חסיד של ר' מנדל 12:43 20/04/2017
7
 
רדוד מאאאאווודד (ל”ת)
 12:54 20/04/2017
8
 
שלום  
 16:28 20/04/2017

והרבי שליטא מלך המשיח לא משתמש בביטוי חילוניים ובמקום להסתכל עליהם מלמעלה שולח שליחי אמת להרים את אלה שנמצאים במצוקה חומרים אבל מתוך אהבה והתבטלות לרבי אז באמת שתבינו שאם רוצים לעזור לעולם חוץ מלהסתגר בד אמות של הלכה צריך ללמוד את הראיה של הרבי על העולם ולקבל כח אמיתי ממנו להשפיע אור בעולם
המלך
ה עבר מן העולם חלף הלך לו
רק חסידות מביאה גאולה אמיתית ופנימית

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
9
 
ר' מנדי אתה צודק בחלק מדבריך (ל”ת)
מ 17:06 20/04/2017
10
 
תכתוב יותר קצר.  (ל”ת)
יהושע 17:08 20/04/2017
11
 
גם החילונים מסכימים חרדים מעולם לא למדו סטטיסטיקה.  
גם החילונים 19:22 20/04/2017

כדי לאמר משהו על הדעה של חילונים צריך לעשות מדגם סטטיסטי מייצג. אין כל ערך לסיפורי סבתא.

אני חילוני, וגם חברי במשרד, וכולנו חושבים שהחרדים לא מאושרים. אז כעת הכותב צריך לשנות את הכתבה?

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
12
 
     כדי לאמר משהוא בכלל צריך להיות קצת פחות בטלן ומדומיין ממנדל ראטה  
 21:56 20/04/2017

הוא לגמרי לא מייצג את הציבור החרדי ואין צורך לייחס את דעותיו ללימודי החרדים בכלל.
אני חרדית שכן למדה סטטיסטיקה. לא חושבת שיש למישהוא מונופול על אושר.
חרדים מאושרים ויש חרדים דכאוניים.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
 
לא כל חילוני הוא מייתרני בלי מטרה בחיים (ל”ת)
א איד 20:43 20/04/2017
13
 
90 אחוז תגובות תת רמה  
בת אדם 01:29 21/04/2017

כתבה עוצמתית!!! מסר חזק ונכון. למי שמסתכל על החיים ברצינות, ולא בעינים של ילד (יש מבוגרים שלצערי לנצח ישארו ילדים... )

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
14
 
     באמת ? מי שמסתכל על החיים ברצינות צריך את הנהוני הראש של נהגי מוניות  
 02:09 21/04/2017

ומאבטחים כדי לדעת שהדרך שלו נכונה?

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
 
מנדל רוט  
חרדי 08:38 21/04/2017

אם אתה מבין כל כך טוב איפה האושר האמיתי אז למה אתה מחפש להיקלע למסכי התועבה שלהם? והחילונמי שלהם הוא זה שצריך להזהיר אותך? אתה לא מתבייש? אתה כותב שגם לך יש יצר, אז את תחפש להתאוורר לידם ולהציץ למסכם כי בסוף תהפוך ל"הצי ונפגע" אם באותו רגע לא יבוא מישהו לגרש אותך? אתה עדיין ילד וילד די טיפש, יש לך עוד הרבה מה ללמוד
ישראל דרכי מחשבה והתנהגות , אינך ראוי להיות משפיע, כי אתה עצמך בסכנה של חילוניות יש לך עדיין מלחמות קשות עם עצמך, ובוודאי שכל אחד חכם מהחרדים יודע שגבולות הדת רק מיטיבים עימנו לא חידשת כאן כלום ולא גילית לנו את אמריקה!

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
15