close
הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
 
לרשימת המאורסים המלאה >>
יעקב רבלין - דין וחשבון
אבי בלום - בית ספר לפוליטיקה
לכל המבזקים
חדשות אחרונות חדשות אחרונות

המשפיע ביקר במז'יבוז, וחזר עם תובנה לחיים • יומן מסע

בערבות אוקראינה, על קברו של הבעל שם טוב במז'יבוז, הבין המשפיע הרב מענדל ראטה את מה שהוא ידע כבר מזמן: בשירת נשמה, בדיבוק חברים וברוח טובה - רק כך נצליח להגיע לליבותיהם של בני הנוער • מחשב מסלול מחדש

6
הדפס

שבועות במז׳יבוז׳. אי אפשר שלא לכתוב על החוויה המרוממת הזאת. אני עוד כאן, חברים, עד יום ראשון בלילה. איך מתארים את החוויה הזו? נראה לי במילה אחת, שמי שמגיע לשבועות במזי'בוז' פעם אחת, יותר לא מפספס שבועות כזה, וחוזר כל שנה, רק עם חבר נוסף. זה מה שקורה בשנים האחרונות: הגיעו לכאן כאלף איש, והייתה פה אהבה כל כך גדולה, כל כך גדולה. זה מתחיל עם תפילת יום טוב חגיגית בביהמ״ד אפטא. טוב, אתם חייבים להכיר את הקודים פה. ישנם שלושה בתי כנסת במז'יבוז'. האחד הוא ביהמ״ד של הבעש״ט הק׳, מרחק של אולי עשר דקות מהציון. כמה מטרים ספורים ליד ביהמ״ד זה ישנו עוד ביהמ״ד, וזהו של ה׳אוהב ישראל׳ מאפטא, שלתקופה היה רב במז׳יבוז׳. הביהמ״ד השלישי זה החדש, היכל הבעש״ט, מה שישראל מאיר גבאי בנה ליד הציון. אז בביהמ״ד של הבעש״ט מככב המשפיע החבד״י הידוע רבי חיים שלום דייטש. זה מניין מסורתי יותר ל״עוייבדים״ או מה שנקרא ״מבקשים״ כאלו, אם הבנתי נכון. המניין שאני השתתפתי בו היה ב״אפטא״. שם השתתפו הצעירים יותר, מה שנקרא 'נוער הקומזיצים', בניהולם של חונא דייטש - האיש והאגדה, ועוד יהודי אחד שקוראים לו די פעטער, ״הדוד״, ר׳ יוסי רובינשטיין . למה קוראים לו די ׳פעטער׳ אני לא יודע, אבל מה שאני יודע הוא שהוא יהודי מתוק שהצעירים האמריקאים אוהבים אותו אהבת נפש והם הדביקו לו איכשהו את הכינוי הזה, כביטוי של חיבה. הוא הלחין למשל את השיר העממי הידוע ״ועל ידי זה יושפע שפע רב״. אז הוא בא לשם כבר יותר מעשר שנים עם הרבה בחורים אמריקאים וביחד הם מתפללים בליל יו״ט את התפילות, כשחונא, בעל התפילה, מוביל את התפילה החגיגית בשירי רגש וברקודים, ובין מנחה למעריב הם מתיישבים במעגל גדול, ידיים על הכתפיים של החברים, ושרים אולי במשך שעה או יותר שירי נשמה. אתם מבינים איזה מין שבועות זה?

איזה סוג של שבועות אתם מכירים מהבית? פתאום אני מקבל טעם אחר ביו״ט שבועות. בלי לזלזל בשבועות שאנחנו מכירים מתמיד, אבל זה כבר פחות מדבר אלי. כבר כתבתי על כך פעם. המודל של ביהמ״ד המסורתי המוכר, לא מתחבר לי ללב, ואני חושב שאני לא ממש היחיד בזירה הזו. זה כל הדור הצעיר. הם צריכים שבועות מסוג אחר. אני חייב לספר לכם סיפור: זה היה במוצאי יו״ט ראשון. לא היה ברור שם מה עושים הישראלים ביו״ט שני. כל אחד עשה מה בא לו אבל רוב החבר׳ה לא חגגו יומיים יו״ט, נראה לי זוהי הדעה המקובלת, חוץ מבחב״ד שפוסקים אחרת. הסיבה לחוסר הבהירות היא בגלל שאין שם בכלל ישוב יהודי שנגיד שאנחנו חייבים לנהוג כפי מה שנוהגים במקום. טוב, תכל׳ס, אני למשל לא שמרתי את החג השני. אז ישבתי בביהמ״ד היכל הבעש״ט, ליד הציון, ואני מחכה למניין ישראלים שיבואו להתפלל. האמת, זה לא משנה בעצם עם איזה מנין אני מתפלל. מתיישב לידי יהודי קצת מבוגר, מחתן ילדים, ואומר לי שהוא רוצה לספר לי משהו. אוקיי, אני מקשיב, והוא מתחיל לספר לי על הבן שלו, שהתחתן אולי לפני חמש שנים או יותר. הבן הזה, הוא אומר לי, היה על הדרך לגלוש, לרדת מהדרך. זה הרג אותי לגמרי, הוא אומר. הייתי מיואש ושבור לשברי שברים. אבל אני, כל השנים, רק צעקתי עליו כל הזמן, כל פעם שהוא עשה משהו קטן שלא היה לרוחי. בקולי קולות הייתי נזעק על כל ׳פיפס׳ שלא מצא חן בעיניי. פשוט ראיתי מול עיניי איך הילד שלי לא גדל לי כמו שאני חלמתי. זה כל כך שבר אותי, שלא יכולתי להבליג על שום דבר. אבל זה רק הרחיק אותו יותר ויותר, ומיום ליום הוא הידרדר מהדרך, עד שהייתי פעם אחת שבועות במז'יבוז'.

וכך הוא מספר: זה היה לפני עשר שנים בערך. אז באו אולי חמישים איש, וזה היה בחורים צעירים אמריקאים כאלו. (כנראה הקבוצה של ה״פעטער״, שבאמת התחילו לבוא לשם מלפני 11 שנים). ושם ראיתי את השירה של הבחורים האלו, שאני תמיד הסתכלתי עליהם כ'שרוטים' או חצי נושרים. עמדתי המום כל החג. ראיתי את התפילות ואת השירה של הצעירים האלו. משהו זז לי פתאום במוח. פתאום ראיתי שיש דרך אחרת איך לעבוד עם הצעירים האלו. שהדור הצעיר זקוק לאהבה, לרגש, לשירה כנה עם הרבה לב. הבנתי פתאום שהם בורחים לפעמים מהמסגרת שלהם בגלל שהם מחפשים משהו יותר עמוק, משהו יותר גדול. הייתי המום ומשהו בי השתנה מאז, לנצח. למחרת צלצלתי לבן שלי והתחלתי לשאול אותו מה קורה ואיך הוא מרגיש. שיניתי את כל הגישה שלי אליו. התחלתי רק להרעיף עליו אהבה וללכת איתו, 'בראש שלו'. היום הבן שלי הוא אברך חסידי רגיל עם כמה ילדים, ואנחנו לומדים אפילו ביחד כל יום, עשרים דקות. "אנחנו מחוברים היום ככה", אומר לי היהודי הזה ומשלב את ידיו כזה בחזקה. ומאז כל שנה אני פה שבועות במז'יבוז', לא יכול כבר אחרת. כשהוא סיים לספר לי את זה, ראיתי דמעות בעיניו.

לי זה ברור, חברים, חייבים להביא שינוי גדול בכל המערכת. להתאים את זה לדור הצעיר. כתבתי על כך הרבה כבר, אבל זה רק נהיה לי ברור מיום ליום יותר ויותר. אנחנו בדור אחר לגמרי. הצעירים שומעים מוזיקה אחרת, קוראים דברים, רואים עולם, הם נמצאים במיקום אחר לגמרי. השפה שלהם, היא כל כך אחרת. לפעמים הדור הבוגר חושב שהדור הצעיר נסחף לכיוונים לא נכונים, אבל מי שמגיע לשבועות במז'יבוז', למשל, ורואה את מה שקורה, מבין שהדור הצעיר פשוט צריך שפה אחרת - רק אהבה, רגש ונשמה. זה כבר לא עובד אם נעמוד להם על הראש ונסביר להם עד כמה שחייבים ללמוד ולהתפלל וכדומה. הם לא 'שמים עליך' הרבה, מסתדרים לבד. זה לא הדור התמים של פעם. הצעירים של היום יודעים הרבה על החיים, כמה שזה נשמע לאנשים מסוימים מופרך. כן, הדור הצעיר הזה הוא הרבה יותר חכם מהדור הקודם, וזה בעיקר בגלל האינטרנט. המידע, החשיפה וחופש הדיבור והמחשבה. הילדים האלו, אם אנחנו לא נהווה בשבילם דוגמה של יהודים עם לב, אנושיים, אוהבים, מבינים ומכילים, הם פשוט יעשו ׳שלום׳ ויברחו לנו מהידיים. אין שם הרבה פחד. זה דור מאוד עצמאי. ואיך אני מסתכל על תופעה זו? לי זה ברור: הנוער הזה יגרום לכל הדור להשתנות. הם צריכים, כמובן, הרבה שמירה, ובעיקר מנהיגים שיידעו להבין ללבם ולהדריך אותם בדרך שמתאים להם. בינתיים, אין להם הרבה מה לעשות, לא בישיבות ולא בקהילה בה נמצאים הוריהם. פשוט בגלל שלא מי יודע מה מעניין שם. וזה לא בגלל שהם לא אוחזים בכלום. להפך - הם זקוקים למשהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר אמיתי.

לומר לכם את האמת.: אני בכלל לא איש של ׳קברים׳. יש אנשים שהרבה הולכים על ציונים ומשתטחים על קברי צדיקים ונוסעים לכל העולם ולכל אירופה. אני לא בדיוק נמצא בזירה הזו. יותר מעניין אותי אנשים חיים או ספרים עם רעיונות מאשר קברים מאבן. בלי לזלזל בחשיבות הגדולה של ההשתטחות על קברי צדיקים, זה פשוט לא העניין שלי. כל אחד והעניין שלו. אז למה נסעתי שבועות למז׳יבוז׳? נסעתי בעיקר בשביל המפגש עם הנוער הזה. איך שזה רומם אותי כל החג. זו היא גם הסיבה שאני נוסע, למשל, לראש השנה באומן. כמובן שאני מאוד מחובר גם לדמותו של רבי נחמן ולדמותו של הבעש״ט. סיבה אחת לנסיעה היא אות הזדהות עם הדמויות. לאו דווקא התפילות שם. כי תפילות אני יכול גם בבית והלב שלי כל הזמן מתפלל לה׳. זה יותר עניין של הזדהות וחיבור סמלי כזה. אבל הרבה יותר מכך זו היא החוויה של המפגש עם אנשים. הרבה אנשים חדשים. לחבק עוד מישהו שלא הכרת. יש כאלו שרואים בי לפעמים אדם שמקרב אנשים, אבל אני ממש לא אוהב את הגדרה הזו. אני לא מקרב אנשים, אני מתקרב לאנשים. זה אמת ולא רק ססמה יפיפייה שהמצאתי. פחות מעניין אותי מה שהבחור עושה בינו לבין קונו, כמו שאני לא רוצה שמישהו יתערב לי בחיים שלי. משאיר לכל אחד לנהל לבד את מערכת היחסים בינו לבין בוראו. לי אכפת דבר אחד, שלפעמים אנחנו מציגים את היהדות לנוער בצורה לא נכונה, שאנחנו לפעמים פשוט לא נותנים להם הזדמנות נכונה להכיר את היידישקייט, את היהדות. יהדות של קרבה ואהבה. כשאני פוגש את הנוער ושר איתם אני לא אומר להם תוך כדי שירה מה שהם צריכים לעשות. לא מתעסק בזה ואף אחד גם לא שאל אותי מה הוא צריך לעשות. אני רק מתקרב אליו, פותח את הלב, ומוכן להקשיב ללבו ולהיות איתו. זהו. ומה אתם חושבים? הם יודעים בדיוק מה שהם צריכים לעשות. אנחנו לא כל כך צריכים להגיד להם. אנחנו רק צריכים לתת להם את החיבוק.

לא סיפרתי לכם מה בכלל היה בכל החג. אתם יודעים איך נראתה שם הסעודה? אתם לא יכולים לדמיין את זה. יושבים מאות בחורים ביחד, קבוצה מאמריקה, קבוצה מלונדון, קבוצה מירושלים, מבני ברק, רוב החברה לא מכירים אחד את השני, וכולם יושבים או עומדים ביחד עם ידיים על כתפי חבריהם, ושרים בעצמה כל כך גדולה. אני מסתכל, ואני רואה בחורים שעוצמים את עיניהם ופשוט מתרוממים. הבחור הזה, בבית הוא אולי הילד הסורר, המרדן, פה הנשמה שלו מתעלת ומתרוממת. חג השבועות שלו הוא יותר מרומם מאשר זה של אבא שלו או סבא שלו, הרבה יותר רוחני, גם אם הוא לא אמר בדיוק את כל ה׳תיקון ליל שבועות׳. כמה יפה ומרגשת הייתה השירה בסעודה, שנמשכה עמוק אל תוך הלילה. שתיתי שם וודקה, עד שהייתי שפוך על המח. קודם כל, כי אם אתה באוקראינה אתה שותה וודקה וזהו. אין דרך אחרת. אני חושב שהיה שם יותר וודקה מקולה או מסודה. כמעט בקבוק לכל אחד, בלי הגזמה. אני ערבבתי קצת קולה בתוך כוסות הוודקה כי אינני אוהב אלכוהול כלל, זו האמת. אני שותה רק בגלל שאני רוצה את התוצאה. והתוצאה, אוח כמה שהיא טובה. טוב, הייתי חייב לשתות בגלל שהחבר׳ה רצו שאשיר איתם, ואני, בטבע אני ביישן גדול ובלי וודקה זה לא כל כך עובד לי. כמה שזה נשמע אבסורדי. כי פה במאמר אני נשפך בחופשיות בלי למצמץ עפעף. אבל כשזה מגיע ל'לייב', מול אנשים, אני מתבייש להרים את הקול. ניגוד חריף שיש בי ועדיין לא בדיוק הצלחתי לפתור את פשר הדבר. אבל מצאתי את הפתרון של הוודקה וזה עובד מצוין. אתם לא מבינים מה שהלך שם. חונא דייטש הוביל את השירה שם. אין ספק, חונא מבין משהו על הדור הצעיר. שנה הבאה פשוט תבואו לראות את זה. זה מדהים. אמרתי שם למישהו: "אתה רואה מה שהולך פה? זו היא התחלה של מהפכה גדולה. הדור הולך ומשתנה ואנחנו נזכור את עצמנו כראשוני המהפכה".

ישבתי בשולחן עם הישיבה של ״תורה לשמה״. שמעתם על הישיבה הזאת? איזו מין ישיבה מיוחדת. אתם חייבים להכיר את החבר׳ה אם אתם רוצים להישאר 'קוליים'. יש דברים שחייבים היום לדעת. על ישיבת ״אורייתא״ וודאי שמעתם, הישיבה בירושלים. ישיבה לבחורים יותר מבוגרים, הלימוד הוא יותר חופשי, ובלילות יש הרצאות או קומזיצים, שבתות של נסיעות, קיצער, חוויות עושים להם. וזו ישיבה ברמה גבוהה, רק עם קצת התאמה לדור הזה. אז זהו, שישיבת ״תורה לשמה״ זו הגרסה הבני ברקית. איך שאני אוהב ת׳בחורים שם, חמודים ומתוקים מדבש. כבר ישבנו לקומזיצים ביחד, לא פעם. הם שתי אחים, 'כוכבים' צעירים מלאי אנרגיה, יוחנן ואהרל׳ע גומבו. יוחנן פתח את ״תורה לשמה״, ואהרל׳ע הצעיר יותר פתח את ישיבת ״קה אכסוף״, שזה יותר לצעירים. אותם אתם בטח מכירים בגלל הקליפ היפה שעשיתי איתם, ״מענדל מיט חברים״. סתם, איך אני 'עף' על עצמי. אבל אם תחפשו בגוגל את ״מענדל מיט חברים״ ותראו את הבחורים החמודים שם יושבים על הדשא אז תדעו שזה הם, הבחורים של ״קה אכסוף״. איזה מין שם אדיר, ״קה אכסוף״. הייתה בבני ברק ועברה עכשיו לביתר. הישיבות האלו הולכות לשנות את העולם. זה מתחיל עם ישיבות לבחורים מבוגרים, אבל אני בטוח שזה נותן השראה למחנכים רבים שרואים מה זה עושה לנפש, איך שזה פשוט מרפא את הלב, מבריא את הנשמה. תארו לכם דבר כזה, כל הבחורים מהישיבה של ״תורה לשמה״, פשוט קמו ונסעו שבועות למז'יבוז'. הם חוגגים פה עוד כמה ימים -בהאדיטש אצל בעל התניא, שבת נראה לי בבארדיטשוב. שמעתם פעם דבר כזה, ישיבה שלמה שכולם טסים לאוקראינה לחג? זה שינוי במערכת, וזה גדול.

טוב חבר׳ה אני חייב לסיים את המאמר, בגלל שאני חצי שעה לפני שבת. הייתי חייב לסכם קצת את החוויות המיוחדות שהיו לי פה בחג. והיי, לא סיפרתי לכם בכלל על הקומזיץ האדיר שהיה על הציון במוצאי יו״ט שני. משך כשעתיים נדחקנו שם, ואנשים פשוט בכו. אתם לא מבינים מה זה. פתאום סגנון אחר של השתטחות על הציון. פעם ידענו רק שעל הציון מישהו צועק בקול: "שיר למעלות", "אשרי תמימי דרך", "אותיות נשמה", ופתאום חוויה של שירת רגש שוברת לב, עם מאות צעירים שעומדים בעצימת עיניים. זה לא ייאמן. מה אתם חושבים חשב על כך הבעש״ט הק׳ הטמון שם? אני בטוח שהוא ישב ורווה נחת. אני רואה אותו בדמיוני יושב בגן עדן ואומר לעצמו: "הנה, זה מתחיל להתקרב למה שהתכוונתי". טוב אני חייב לזוז כי שמעתי שאבא שלי הפתיע והגיע לפה לשבת. אז גוט שבת לכולכם, ובעצם אתם כבר תקראו את זה ביום ראשון, אז א גוטע וואך לכולכם. שלכם מענדל, מפה, מז׳יבוז׳, אוקראינה.

אולי יעניין אותך גם
פתח את כל התגובות   הוסף תגובה
תגובות    
הוא גדול  
 09:04 04/06/2017
1
 
תובנה, אבל לא לחיים  
 09:42 04/06/2017

בדיוק שבועות הוא הדוגמה למה אתה טועה. מתן תורה היה התגלות - יחד עם רשימת חיובים ואיסורים. כי אור בלי כלי הוא חורבן ושורש כל הרע. נכון, שירה מרוממת ואורות גבוהים, אבל כדי שיישאר מזה משהו ויחדור לתוך החיים צריך להכניס את האורות האלה בכלי תורה ומצוות מעשיות. אחרת זה יישאר לא יותר מהיפיות יהודית. רק ככה התובנה - תהפוך לחלק מהחיים. וזה מה שיש בבית המדרש ה"מסו שאינך מתחבר אליו. נכון שצריך להמתיק אותו עם אורות, אבל גם א"א לחיות מקומזיצים. הבעש" דיבר הרבה על הרצוא וגם על השוב. אז לשאלתך מה חשב הבעש" על הקומזיץ? אני אומר שהוא מחכה לראות מה יישאר לכל בחור מכל ההתעוררות שהיתה לו שם. אם הוא אכן יעבוד את עבודת השוב ויכניס את האורות לכלי החיים, לתורה ולמצוות. אם לא - הוא שוב ירגיש החמצה.

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
2
 
קשקשן (ל”ת)
יצחק 12:42 04/06/2017
3
 
משעמם, השבוע לא ערערת כמעט על המסורת שלנו  
 07:02 05/06/2017

ולא פקפקת בדרך של גדולי ישראל

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
4
 
המשפיע  
מענטש 13:39 07/06/2017

על מי בדיוק הוא משפיע

הוסף תגובה חדשה
הגב לתגובה זו
5
 
יפה מאד! (ל”ת)
אליעזר 15:20 07/06/2017
6